דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מהו שטר מטען ימי?

רב החובל של האונייה מקבל בנמל היעד מטען, ובמסמך זה מפורט אופיו של המטען: סוג, ערך, תיאור, דרגת הסכנה שהוא טומן בחובו (כאשר מדובר בחומרים מסוכנים. חומצות תעשייתיות למשל) לאילו נמלים הוא מיועד, ועוד. למעשה, מדובר במעין תעודת זהות מפורטת למדי של המטען.

אך זהו רק צד אחד של שטר המטען. למעשה, שטר המטען אוחז בשלוש תכונות נפרדות וחשובות: הוא מהווה קבלה הניתנת על ידי סוכן חברת הספנות עבור הסחורה, הוא מהווה תעודת בעלות והוא משמש גם כראייה לתנאי ההסכם של חוזה ההובלה.

לכל אופי שירות מבוקש קיים שטר מטען משלו. העיקריים הם שטר מטען ימי רגיל (מונפק לשם הובלת מטען מנמל לנמל), שטר מטען ימי להובלה בשטעון (כאשר האונייה עוברת בנמל ביניים בדרכה לנמל היעד) ושטר מטען ימי להובלה משולבת (ימית ויבשתית). כך או כך, בקבלת שטר המטען, מועברת אל היבואן הבעלות על הסחורה.

מקורותיו של שטר המטען הימי נעוצים בעת הקדומה, אך רק בשנת 1924 הוא עוגן באמנות בינלאומיות כחוזה מחייב. האמנה הראשונה כונתה "אמנת כללי האג", ועם השנים נוספה בה תוספות ושיפורים שונים. מדינת ישראל חתמה על אמנה זו בשנת 1959.

נתוני שטר המטען משודרים לנמל היעד באמצעות תקשורת אלקטרונית עוד לפני הגעת האונייה, כדי שצוותי הפריקה יוכלו להתכונן כיאות לקראת בוא האונייה.